על מה לכתוב כאן היום?
- Ayala Shalev
- לפני 21 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
ה"מצב", כמו שאנחנו קוראים לזה כאן, הולך ומידרדר, והרבה שאלות שצריכות להישאל נותרות מאחור, כנהוג במקומותינו כשהתותחים רועמים, וכידוע, הם רועמים כבר הרבה הרבה זמן.
הרשומה הזאת באה לשאול בדיוק את השאלות האלה, וכולן וכולם מוזמנות להוסיף עליהן. אני מצדי מתחייבת לאסוף ולארגן אותן ולעשות ככל יכולתי בשביל שיגיעו לעיתונאים עם בקשה להישאל.
אילה שלו, עורכת זה עלינו
על מה לכתוב כאן היום?
ככל שחשבתי על זה בימים האחרונים (וחשבתי לא מעט) הבנתי שאני לא יודעת. המחשבות על "מה נכון" מדלגות ודורכות זו על זו, וככל שנוקפים הימים הארוכים והקשים האלה אני מרגישה שיש לי פחות ופחות הבנה וידעה ויותר ויותר תהיות ושאלות.
אחד התוצרים של התהליכים שעוברים על מדינת ישראל, במסגרת החלפת סט הערכים המובילים אותה, הוא האיסור להביע דעה שונה מזו של המשטר. אסור להביע ביקורת, אסור לתהות בקול, אסור לשאול שאלות. מי שמעז, מוקע מיד על ידי מכונת הרעל השלטונית וכל תומכיה כ"בוגד". ההבנה ששאילת שאלות וקיום של דיון הן לא רק התנהלות יהודית יסודית אלא גם אחד הסממנים הבריאים של הדמוקרטיה נעלמה ביחד עם ערכי ההומניזם, כבוד האדם וחירותו ודאגה לזכויות הפרט (לפחות ליהודים).
בישראל של 2025, אחרי מעל 20 שנות שלטון של בנימין נתניהו והקואליציות הימניות שלו שהלכו והקצינו עד לכדי לאומנות ומשיחיזם, לא אוהבים לשאול שאלות. לא האזרחים המפוחדים שנתונים רובם ככולם במלחמות הישרדותיות כלכליות וחברתיות, ולא התקשורת החלשה, המאוימת, שחלקים לא מעטים ממנה כבר מזמן הפכו לשופרות של הממשלה ושל הצבא. המשטר מעודד את הכניעה הזאת. זה נוח לו. בלי שאלות ועם תוכניות הפחדה בלתי פוסקות קל יותר להמשיך ולשלוט.
מתישהו הבנתי שהקול שאני רוצה להביא היום הוא קול של שאלות. פשוט שאלות. התשובות עליהן בוודאי יהיו מגוונות, אבל עצם העלאת שאלות וספקות ועצם המחויבות להמשיך לשאול מייצרים מחשבות אחרות מאלה שהמשטר מגיש לנו. שאלות מחייבות כל הזמן לבדוק עמדות, לבדוק גבולות, לתת דין וחשבון לעצמי. לשאול שאלות זה חשוב. בעיקר בזמן שהמשטר לא מאפשר בכלל לעשות את זה.
אז אני שואלת כאן היום. שואלת שאלות שאני לא שומעת שנשאלות באולפנים, שאלות שנוגעות לכולנו, לכל אחד ואחת במרחב הזה שחייהם הפכו לכלי משחק בידי המשטר – כי שאלות הן קודם כל הזמנה לדיבור, להקשבה, להתלבטות – ואלה הן חובה בסיסית בכל חברה שמבקשת להיות חברה חופשית.
ואלה הן:
‣ במשך שנה שלמה יצאו מיליונים בישראל לרחובות למחאות נגד ראש הממשלה ושותפיו, שביקשו לבצע הפיכה משטרית. שבוע אחרי שבוע, וביתר שאת אחרי ה-7.10, צעקו מיליונים ברחובות שאי אפשר להאמין לביבי, שהוא ראש ממשלה שאכפת לו רק מהאינטרסים של עצמו ומהרצון שלו להתחמק ממשפטים וצרות אחרות. אז מאיפה בא האמון הטוטאלי בו עכשיו כשהוא יוצא למלחמה נוספת? מה השתנה במציאות שעכשיו מאפשר לרבים כל כך להאמין למי שעד לפני רגע לא האמינו למילה אחת שיוצאת לו מהפה?
‣ ושאלת המשך: איך אפשר להאמין לשרי ההפיכה המשטרית, אלה שמלבים את ההקצנה והתפשטות המשיחיזם לכל שדרות הציבור והצבא, כשהם אומרים שהמלחמה היא אכן מחויבת המציאות? האם אתם סומכים עליהם שטובתנו, טובת האזרחים, לנגד עיניהם?
‣ למה זה מקובל שהם, משפחותיהם, החברים שלהם, המאפרים שלהם והסטייליסטים שלהם יושבים במקלטים חסינים, כשחלקים גדולים מהציבור לא ממוגנים בכלל? החיילים בבסיסים אינם ממוגנים, יישובים שלמים שאין בהם מקלטים אינם ממוגנים, בעלי מוגבלויות אינם ממוגנים. למה?
‣ היום, כשיש כבר טענות על כך שאירן לא ממש הייתה קרובה לאטום, האם אנחנו לא חייבים לשאול ולבדוק היטב אם איננו נמצאים בתוך תוכנית מוסדרת של תוקפנות יזומה כדי להשאיר אותנו במלחמת נצח? במיוחד כשברקע מהדהדת הבטחתו של ראש הממשלה לחיי נצח על החרב, במיוחד לאור הרווחים האישיים שהוא מרוויח מזה – הפסקת המשפט שלו, הפסקת העיסוק בפרשת הבגידה, קטארגייט, האופציה שמלחמה מייצרת לדחיית בחירות אינסופית?
‣ תחת מסך העשן האיראני ההתקפות בעזה נמשכות. אוטוטו שנתיים ברצף. אבן על אבן לא נותרה שם, מאות אלפי הרוגים ופצועים, הרעבה מכוונת. למה? האם מלחמת עזה המתמשכת עדיין הכרחית או שגם כאן יש תוכנית מוסדרת להכחדת עם, על נשיו, טפו וקשישיו, בשביל לנכס לעצמנו את אדמתם, כפי שמבקשים – בגלוי ובלי להתבלבל לרגע – השותפים הבכירים בקואליציה הנוכחית?
‣ ונגיד שמלחמות בעזה ובאיראן באמת נחוצות כדי להסיר איומים קיומיים על ישראל - מי אמור להילחם את המלחמות האלה? למה לחלק פטורים ולמי הפטורים האלה מועילים?
‣ ובהמשך לזה – כולנו יודעים שהמילואימניקים טוחנים ימים ארוכים בשירות הממשלה, כשבבית הם משאירים חיים שכוללים מקומות עבודה, יזמויות עצמאיות, ילדים מתגעגעים ונשים קורסות מעומס. האם לא ראוי שהמדינה תשלם לכל מילואימניק כזה את השכר החודשי שהוא מרוויח? למה זה לא קורה? האם ראוי שלעצמם חברי הכנסת יעלו את השכר אחרי הפגרה?
‣ אם ההנהגה הישראלית אומרת שהיא פועלת באיראן כדי להציל את העולם אז איך זה שהעולם לא ממש מצטרף?
‣ ביטחון זה לא רק מלחמה והפצצות. ביטחון זה גם לדעת שהחוזה בינך, האזרחית, ובין המדינה שלך, מתקיים. החוזה הזה כולל ביטחון אישי, ביטחון תעסוקתי, ביטחון תזונתי. הוא כולל מחויבות של המדינה לשלום אזרחיה, במובן הרחב של המילה. האם החוזה הזה באמת מתקיים כאן?
‣ ומה לגבי החטופים בעזה? אזרחי המדינה? האם מעבר למס השפתיים שממלמלים כל חברי ההנהגה על "מחויבות לחטופינו" נעשה משהו כדי להוציא משם את האומללים שנותרו שם, שהיום ברור שגם אם ייצאו בחיים, מה שהעתיד מבטיח להם זה לא בדיוק חיים?
‣ האם כשהם אומרים "נעשה הכול כדי לשחרר אותם" הם מוכנים גם לשקול הפסקה של האלימות ויציאה מעזה המוכה עד עפר, מה שבוודאות יחזיר את החטופים הביתה? ואם הם לא מוכנים לזה, אז למה הם אומרים שהם מוכנים "לעשות הכול" וכך כך הרבה בינינו ממלמלים את השקר הזה אחריהם?
‣ האם הם מוכנים לשבת ולייצר הסכמים ובריתות עם המדינות המתונות באזור כדי באמת לשנות את פני האזור ובאמת לייתר את הקולות המבקשים לשפוך דם? ואם לא, האם זה לא מעמיד אותם באותה הקבוצה, של אותם מחרחרי ריב ומדון המאמינים באלימות כפתרון למשהו?
‣ האם המרחק ההיסטורי ילמד שיש כאן נקמה או אג'נדות פוליטיות ואז יותר ישראלים יוכלו להתחיל להתמודד עם שאלות מוסריות עמוקות? האם עכשיו מוקדם מדי לציבור הישראלי להתמודד עם השאלות האלה ברצינות ובעומק?
אלה השאלות שלי. חלקן לפחות.
בואו נעשה כזה דבר – אם יש לכם שאלות שאינן נשאלות, שהייתם רוצים שיישאלו, תכתבו אותן כאן בתגובות. אני יכולה להתחייב לעשות כל שביכולתי בשביל לרכז אותן ולשלוח לעיתונאים ולאולפנים, ומי יודע, אולי יהיה צדיק אחד בסדום הזאת, שזה ייתן לו כוח להשמיע אותן ולדרוש תשובות.
